פריחת עץ הדובדבן, הסאקורה, המתחדשת באביב, מהשבוע האחרון של חודש מרץ ובמשך תחילת אפריל, מהווה מוטיב מרכזי ביצירות האמנות, הספרות והשירה ביפן.
עץ הסאקורה חי בין 15 ל-30 שנה בממוצע וברוב ימות השנה ענפיו חשופים. פריחתו באביב, מסמלת התחלות, התחדשות ואת יופיו של הטבע ויופיים של החיים.
פרחי הדובדבן העדינים מסמלים גם את שבריריותם של החיים, הפריחה קצרה ונמשכת בין מספר ימים לשבועיים, פרח הדובדבן, נושר בשיא פריחתו ומסמל בכך את הפילוסופיה היפנית אודות שבריריותם של החיים ושל היופי.
היופי הוא קטן, צנוע, עדין ומופיע לזמן קצר, כמו החיים, גם הוא חולף מהר.
פריחת הדובדבן מתחילה בדרום יפן ועם ההתחממות ממשיכה צפונה. תחזיות על זמני הפריחה באזורים השונים, מתפרסמות בכל אמצעי התקשורת ובכך עוזרות לאוהבי הפריחה לתכנן את החופשה שלהם. ההתבוננות בסאקורה מעוררת מחשבה על משמעות היופי ומשמעות החיים. על האהבה, שגם היא מפציעה בעונה הקרה, ועל התקווה שמופיעה לעיתים כשהכל חשוף. יש טוענים כי בעבר הכריזו האוהבים על אהבתם בזמן פריחת הסאקורה.
היפנים מקשרים גם בין פריחת הסאקורה לבין הסמוראים, הלוחמים היפנים שצברו כח ושלטו ביפן מאז המאה ה-12, עד שבמאה ה-17, בעקבות השפעות מערביות, ירד מעמדם.
אגדה יפנית מספרת כי הדובדבן היה תמיד לבן ונעשה ורוד כתוצאה מכך שספג את דמו של הסמוראי, שהרי הסמוראים היו לוחמים אצילים, יוצאי משפחות מיוחסות, משכילים ואוהבי יופי שעסקו באמנות ובשירה וקוד ההתנהגות הנוקשה שלהם התבסס על ערכים של נאמנות, גאווה וכבוד. מטרתו של הסמוראי הייתה להגן על הקרקע, להגן על אדוניו ולהילחם בעוולות. וכמו שהדובדבן פריחתו קצרה והוא נושר כשהרוח פוגעת בו, וכשהוא בשיאו – כך גם הסמוראי נהרג לעיתים בקרב כשהוא צעיר, בשיאו ובמלוא כוחו תוך שהוא שומר על גאוותו, אצילותו וכבודו. לכן גם, בשעת ההתבוננות בפרחים היפים והעדינים ישנה גם תחושה של עצב על כך שהכל זמני וחולף, החיים ארעיים והפריחה קצרה.
הסופר מרטורי נורינגה שכתב רבות על פריחת הדובדבן – כתב – " נפשה של יפן היא כמו פריחת דובדבן פראית הזוהרת בשמש הבוקר".