אבי הפילוסופיה המערבית, סוקרטס, בן המאה ה 5 לפנה"ס טען, למרות שנחשב בעיני רבים כחכם באדם, כי 'החכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאינך יודע כלום'.
סוקרטס נידון למוות באשמת 'השחתת הנוער ואי אמונה באלים'. מהכתבים של תלמידיו אנו יודעים כי דגל בחינוך באמצעות שאלת שאלות וחתירה לידע, שהיא, לטענתו, המידה הטובה אליה יש לשאוף. התבונה לשיטתו היא האידאל הנשגב, ועל ידי חקירת שתי וערב, שאלת שאלות, בדיקה עצמית ומתיחת ביקורת, יש להפריך דעות וסברות קיימות ולהתקרב אל האמת.
אפלטון, שחי בתקופת של סוקרטס חשב כי יש לחנך את הילדים הרחק מבתי הוריהם, בבתים משותפים שיועדו לכך, שם ימיינו אותם על פי כשרונותיהם. את החינוך הטוב ביותר, לשיטתו יש להעניק לתלמידים המוכשרים ביותר. תוך כדי מתן חינוך שוויוני לבנים ולבנות. על המוכשרים ביותר ללמוד עד גיל 50 שנה, לעומת המוכשרים פחות שילמדו עד גיל 18 בלבד.
אריסטו, תלמידו של אפלטון (והמורה של אלכסנדר הגדול) טען כי תפקידו של המורה הוא להעביר ידע.
אחת התאוריות החשובות בהקשר לחינוך בימי הביניים באירופה היתה כי על המורה להעביר לתלמידיו ידע הקשור לדברים נצחיים, ובעיקר יש ללמוד את הטקסטים הקשורים לדת הנוצרית. העובדות, לפי גישה זו, חשובות פחות, כי הן משתנות על רצף הזמן, ומה שחשוב באמת הוא הקשר האדוק בין האל, המורה וחוקי הדת.
במזרח בימי הביניים כתב הפילוסוף החשוב איבן סינא מדריך למורים בבתי הספר. המדריך עוסק ב'חלקו של המורה בגידול ובאימון ילדים' וטוען כי בבתי הספר יש ללמוד בקבוצות, לעודד תחרות וחיקוי, ויכוחים ודיונים. לגישתו הילד מגיע אל העולם כ 'טאבולה ראסה' – דף חלק, והחינוך הוא המעצב את אישיותו וערכיו.
במאה ה 17 התעוררו רצונות חדשים, שאיפות חדשות – להחליף את תכני הלימוד הדתיים בתכנים מודרניים המותאמים לאדם ולחברה בתקופת הרנסנס, שהיא תקופה של התחדשות והשכלה. לעומת הגישה בימי הביניים, לפיה אין חשיבות מיוחדת לחיי האדם בעולם הזה, שהוא רק פרוזדור לחיי העולם הבא, העמידה תקופת הרנסנס במרכז את ההומניזם, את האדם ואת רווחתו וטובתו הנפשית והגופנית.
הפילוסוף האנגלי החשוב לוק השתייך ל'תנועת הנאורות' שדגלה ברציונליות, שרק עליה יש לבסס את הידע והמוסר. השכל הישר צריך להחליף את הדת, וכאשר זה יקרה יפתרו בעיות האנושות. האדם, בהיותו יצור תבוני, יכול ללמוד, להשכיל, להעז להעביר ביקורת, לשאול שאלות ולערער. הפרשנות המדעית אודות העולם היא הפרשנות הנכונה. האדם הוא הריבון, הוא המרכז ויש להגן על זכויותיו. המהפכה ההומניסטית שעמדה במרכזה של תנועת הנאורות שמה במרכז את כבודו של האדם ואת זכותו לחופש, שוויון, מימוש עצמי ודמוקרטיה. אלה הערכים לאורם יש לחנך את התלמידים.
במאה ה-18 בלט הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, שדן בין השאר גם בשאלת הסמכות המוסרית של המורה או המחנך וטען כי עליו לאמר לתמידיו תמיד אך ורק את האמת. הוא גם הטיל ספק ברעיון שהחינוך באמת נחוץ וטען כי אולי עדיף שהאדם ילמד להתמודד עם הקשיים והאתגרים בחיים בעצמו.
בסוף המאה ה 19 התעוררו רעיונות ועלו שאלות חדשות בדבר הקשר בין חינוך וחברה וההשפעה ההדדית ביניהן, שאלות שמעסיקות את האדם המודרני גם בימינו:
האם החינוך הכרחי למען המשכיות החברה?
אולי עדיף שהתלמיד ילמד ויתפתח בעצמו?
האם תפקידו של המורה להעביר ידע, או לשתף בדעותיו?
מה בין למידה תיאורטית ללמידה דרך עשיה?
עד כמה אם בכלל ניתן לפתור את בעיותיו של האדם בעולם דרך חינוך?
ומה בין חינוך באמצעות הרגש לבין החינוך באמצעות ההיגיון?
השאלות והרעיונות הלכו והעמיקו
האם קיים באופן אמיתי קשר בין אדם לזולתו, ובהתאם לכך גם בין אדם למורהו, זולת בעולם המחשבה?
האם האדם משלה את עצמו בכך שיתכנו קשרים אנושיים שיכולים להעשיר אותו וללמדו שבאמת אינו לבדו?
עד כמה ניתן באמת באופן אובייקטיבי להכיר את הזולת וללמוד ממנו או ללמדו?
מהי הזיקה האמיתית בין האדם לבין העולם ועד כמה יש משמעות אמיתית לפעילותו האותנטית ולבחירות של האדם בעולם?
עד כמה יש משמעות להגשמה העצמית בעולם המנוכר של ימינו?
יהודית סבזרו